סקירה על המחלה

התסמונת המיאלודיספלסטית (MDS)– מחלה בהתעוררות
ד"ר דרורית מרקל
 
תסמונת מיאלודיספלסטית - Myelodysplastic syndrome) (MDS הינה קבוצת מחלות עם הפרעה חד-שבטית (clonal) בהבשלה במח העצם. שכיחות התסמונת 2-5 מקרים ל- 100,0000 לשנה. שכיחותה עולה במבוגרים ובחולים שטופלו בכימותרפיה או הקרנות. תמונת מח העצם מאופיינת במח עצם עשיר במיוחד או דל, עם הפרעה במבנה ובהבשלה וכן ירידה בספירות הדם (cytopenias), כתוצאה מייצור לא אפקטיבי של תאי הדם. שלוש השורות של ייצור הדם ((hematopoiesis יכולות להיות מעורבות כולל השורה האדומה, השורה הלבנה והטסיות. למרות שהמחלה חד-שבטית היא נחשבת פרה-ממארת עם נטייה לעבור ללאוקמיה מיאלואידית חריפה (AML). הטיפול ב-MDS בעיקרו טיפול תומך ולאחרונה גם טיפולים לשינוי מהלך המחלה המשפרים את איכות ותוחלת החיים.

פתופיזיולוגיה
ניתן לסווג את התסמונת המיאלודיספלסטית לראשונית (ללא חשיפה מוקדמת ידועה), או משנית - כסיבוך של טיפול אגרסיבי בסרטן עם חשיפה לקרינה, חשיפה לכימותרפיה מסוג alkylating agents או topoisomerase II inhibitors וכן בחולים שעברו השתלת מח עצם עצמית.
הנזק הראשוני בתא האב ההמטופואטי יכול להיגרם מחשיפה לקרינה, זיהום וירלי, חומרים כימיים כמו בנזן וחומרי ריסוס או מנטיה גנטית. שורת תאים שעברו התמרה חד-שבטית משתלטת על מח העצם, ומדכאת את תאי הייצור של האב הבריאים.
בשלבים מוקדמים של המחלה, הסיבה העיקרית לירידה בספירות הדם היא עליה במוות התאי המתוכנן (Programmed cell death). ככל שהמחלה מתקדמת והופכת ללאוקמ יה, מופיעות הפרעות גנטית נוספות עם שגשוג של תאים לוקמיים, המשתלטים על מח העצם.

אפידמיולוגיה
התסמונת הוגדרה כמחלה בשנת 1976. שכיחות התסמונת בארץ ובעולם אינה ידועה. בארה"ב, היא הוערכה ב-1500 מקרים חדשים לשנה, כשבאותה תקופה הוגדרה התסמונת עד ל-5% בלסטים. בנתונים מ-2003 דווח על 10,300 מקרים חדשים בשנה. הישרדות החולים היתה נמוכה ולאחר שלוש שנים נותרו בחיים 35% בלבד. מאפייני המחלה בכל העולם, דומים.
שכיחות האבחנה עולה כנראה כתוצאה משיפור בקריטריוני האבחנה והזדקנות האוכלוסייה. מחצית מהחולים מאובחנים לאחר העשור השביעי לחייהם. חציון גיל האבחנה 65, כשטווח הגילאים נע בין תחילת שנות השלושים ומעל גיל 80. התסמונת יכולה להופיע בכל גיל כולל בילדים והיא מאובחנת יותר בגברים: 4.5 לעומת 2.7 ל- 100,000 לשנה.
מהלך המחלה משתנה, חלק מהחולים נהנים ממהלך שקט (indolent) ואחרים סובלים ממהלך אגרסיבי עם מהלך קליני קצר ומעבר מהיר ללאוקמיה חריפה (AML).

התבטאות המחלה
אנמיה מקרוציטית ללא הסבר, ירידה בספירת הטסיות או ירידה בספירת הנויטרופילים, יכולים להקדים את הופעת התסמונת במספר שנים.

• תלונות של חולשה ועייפות כביטוי לאנמיה עם תלות בעירויי דם.
• נטיה לדמם תת-עורי, דמם מהחניכיים ומהאף כביטוי לירידה בספירת הטסיות.
• חום, שיעול וזיהומים קשים בשל זיהום חיידקי או פטרייתי משניים לירידה בספירת הדם הלבנה, נויטרופניה.
• בבדיקת החולה מוצאים חיוורון, דופק מואץ וסימני אי-ספיקת הלב. דימומים תת עוריים ( ecchymosedאוpetechiae ) ודימומים מהאף והחניכיים, לעיתים נמוש טחול מוגדל.

אטיולוגיה
ב-60%-70% מהחולים לא נמצאת חשיפה ברורה או סיבה להתפתחות המחלה והיא מסווגת כמחלה ראשונית. MDS שניונית מאובחנת בחולי סרטן שטופלו בכימותרפיה מסוג alkylating agents או באנשים שנחשפו לחומרים כמו בנזן, חומרי ריסוס, ועוד. אין הוכחה לנטייה גנטית, אך יש עליה בשכיחות המחלה במשפחות וכמו כן קיים חשד למעורבות של זיהומים ויראליים באטיולוגיה של המחלה. בבדיקות גנטיות בתאים המעורבים במחלה, ניתן למצוא מגוון הפרעות. ניתן למצוא חולים ללא כל הפרעה גנטית, ואילו באחרים מוצאים שיחלופים מאוזנים של חומר גנטי בין כרומוזומים שיוצרים חיבורים של גנים סרטניים (fusion oncogenes), ולעיתים מוצאים הפרעות מורכבות יותר, המהוות מדד פרוגנוסטי גרוע ביותר ומנבאות תגובה ירודה לטיפול. הקבוצה עם הפרוגנוזה הגרועה מופיעה ב-30% מהחולי MDS ראשוני וב-50% מחולי MDS מישנית לטיפול.